מסכות בחיי הזוגיות 

 מסכות בחיי הזוגיות

 

אתאר כאן חוויה שלטעמי מאפיינת את מרבית הזוגות בתחילת הקשר. בהתחלה אנחנו נמצאים במצב של הסתרה הדדית. אנחנו עוטים על פנינו מסכה ( בד"כ גם יותר מאחת), ומתאמצים להראות לאחר "אני משודרג" של עצמנו. נתאמץ להציג רק את פנינו החיוביות  ואת הצדדים היותר מוצלחים, תוך שאנו מקפידים מאוד על הופעתנו החיצונית, על רחצה, בישום ולבוש ואפילו יותר מזה, אם הקשר המשיך מעבר לפגישה הראשונה והמשכנו לצאת עם בן הזוג, אפילו העלמנו עין מפעולות ומעשים שלו ולא תמיד אמרנו את שאנחנו באמת מרגישים. לפעמים אפילו לא הגבנו כאשר בן הזוג עשה פעולה כלשהי שלא מצאה חן בעינינו או אולי בעיני החברים או בני המשפחה, ובד"כ אפילו לא תמיד נתנו חופש לתחושה הפנימית שהתעוררה בנו בעקבות המקרה או הדחקנו אותה. אם בכל זאת בחרנו להגיב, עשינו את זה בעדינות מוחלטת שלא ביטאה את התחושה האמיתית שלנו. עשינו את כל אלה מתוך אינסטינקט הישרדות שטבוע בנו. הרגשנו, ואולי בצדק, שאם נגיד את מה שאנחנו באמת מרגישים ואם נעמוד על דעתנו ונגיד מה אנחנו באמת חושבים ומה אנחנו באמת רוצים, תפרוץ מריבה, אולי בן הזוג יעלב, יכעס, אולי זה אפילו יגרום לכך שניפרד... אנחנו די ממשיכים בהתנהלות הזו עד לאחר הנישואים, ומה שקורה לאחר מכן הוא אחד משניים: במקרה הראשון, תוך פרק זמן קצר נזרקות הצידה המסכות שהקשו עלינו בעצם להיות אנחנו. העמדת פנים ממושכת היא עבודה מתישה ומעייפת וברגע שאנו מרגישים מספיק בטוח אנחנו מסירים מעלינו באיטיות את הזהירות המוקפדת ואת הגינונים "המיותרים". השלב הבא הוא פיצוץ אדיר ופרידה, אלו הם הזוגות שאנו שומעים שהתגרשו לאחר שנתיים לכל המאוחר מהיום בו נישאו. אחד מהם או אולי שניהם מרגישים מרומים, ..."היא השתנתה לגמרי אחרי הנישואים" ..."זה לא הגבר איתו התחתנתי" . המקרה השני דומה מאוד לראשון אלא שבמקרה הזה אחד מהשניים לא שובר את הכלים ומעדיף לשמור על המסכות ועל העמדת הפנים שהכול בסדר ואז עוברת עוד שנה של חוסר סיפוק ועוד שנה של קושי ואכזבה אך קשה להסיר את המסכות. פתאום קשה לנו לומר לבן הזוג- "לא טוב לי". אולי אנו חווים תחושה של אימה לנוכח האפשרות שפתאום נאמר לבן זוגנו שאנו מבקשים לשנות, שאנחנו לא מוכנים להמשיך באותה הדרך שבה הלכנו עד עכשיו. אם את או אתה קוראים כרגע את השורות הללו ולא מוצאים אותם משקפות בצורה כלשהי את חייכם, אזי אשריכם. כנראה שאתם בחרתם במקום כלשהו בדרך נכון. אך אם מהמילים הללו משתקפים במידה כזו או אחרת חיי הנישואים שלכם,  דעו כי ניתן עוד לשנות. תהליך הריפוי אינו מאיים כפי שאולי אתם עשויים לחשוב. ______________________________________________________________________________  חגית הגיעה אלי לקליניקה לבדה, היא בחרה בשלב הראשון להגיע לייעוץ אישי ללא נוכחותו של בעלה. בשיחה מוקדמת בינינו שנערכה בטלפון הבהרתי לה שלשיטתי, יש בכוחה לחולל שינוי מהותי בזוגיות שלה גם אם בשלב הראשון היא מגיעה לייעוץ לבד. התוצר של חיינו הזוגיים הוא כמו תשובה של משוואה מתמטית, ברגע שנתון אחד ישתנה במשוואה, תשתנה גם התוצאה. ביום המפגש ישבה לפני חגית, בחורה נאה ומשכילה בסביבות גיל ה-40 וסיפרה לי עד כמה היא לא מרוצה מחיי הנישואין שלה. חגית למעשה מרגישה שהיא נמצאת בהם לבד ושאין לה ממש שותף לחיים. הטיפול בילדים נופל כמעט כולו על כתפיה לאורך כל היום וכל שלל הפעילויות הכרוכות בגידול הילדים. בעלה, אם נמצא בשעות האלו, מתנהג לטעמה כמו אחד מהילדים ולא כמו בעל או דמות חינוכית. בנוסף התלוננה חגית שהוא מרשה לעצמו לשבת לפעמים  בסוף יום עבודה עם חבר לכוס קפה בעוד היא כמובן לא תעשה דבר דומה בגלל שלל החובות שלה. הקשבתי לחגית בקשב רב ולבסוף ביקשתי ממנה לקחת אותי איתה למסע בזמן. אחורה לתקופה בה הכירה את בעלה. חגית החלה במסע בזמן ותוך כדי המסע לאחור מבחינה בעצם חגית שכבר אז היו הדברים די דומים. כבר אז היה בעלה מקיף אותם בחברים לרוב בכל הזדמנות, כבר אז הוא לא היה שותף במטלות השונות הקשורות לחיים משותפים בבית אחד אלא לבנייה וצמיחה אישית. אך משהו חשוב יותר הבינה חגית במסע הקטן שערכנו יחדיו, היא הבינה מה היה החלק שלה בהבאת חייהם הזוגיים למקום בו הם נמצאים היום. היא נזכרה שהיא לחצה על הנישואים הללו ושהוא לא כל כך היה מעוניין, היא נזכרה שהיא לקחה על עצמה כל מטלה אפשרית כי היא פשוט לא אהבה את הדרך שבה הוא מבצע את מטלות הבית ואף ציינה שבמשך השנים היא לא סמכה עליו עם הילדים ולכן מעולם לא השאירה אותם לבד עם אביהם שמא לא יסתדר. הוא מצידו תפס לו במשך השנים פינה בה הוא לא מפריע לניהול התקין של הבית, השקיע בפיתוח העסק העצמאי ומבחינתו אומרת חגית "הכול בסדר". לקראת סיום הפגישה עם חגית ביקשתי ממנה לדרג את רמת ההשפעה שלה על חייה המשותפים עם בעלה ועל השפעתה על אופיו של הבית המשותף בין 0 ל -– 100% . חגית חשבה רגע וענתה – 70%.  ביקשתי ממנה לבחון את התשובה שהיא נתנה ואת המשמעות שלה. הרי אם יש לחגית יכולת השפעה על אופי חייה הזוגיים ברמה של 70%, הרי שהיא גם נושאת ב -– 70% אחריות לכך שהם נראים כפי שהם נראים היום הלא כך?. למרות הקושי הרב שיש לכולנו להודות בטעויות שלנו הבינה חגית שהיא הייתה "מעצבת הפנים" של חייה בעשר השנים האחרונות והחליטה להמשיך במפגשים בינינו ובפעם הבאה להביא איתה את בעלה, ועל זה נאמר: "גם מסע של 1,000 ק"מ מתחיל בצעד אחד".